את ר' משה חדש זצ"ל ראיתי לראשונה כשנבחנתי אצלו על מנת להתקבל לישיבת 'אור אלחנן'.

לכאורה היה זה עוד מבחן קבלה לישיבה אצל ראש הישיבה. אבל לא. מיד הבנתי שהאדם שאני ניצב לפניו אינו עוד ראש ישיבה, הוא ראש ישיבה אחר. ראש ישיבה שונה.

מיד בכניסה למעונו, שאל אותי ראש הישיבה בנעימות מהיכן הגעתי, האם נסעתי באוטובוס או במונית, וכשהתברר לו שקצת התבלבלתי בדרך מיד אמר: "אוי ויי, הרי בחוץ חם מאוד ואתה ודאי צמא", ומיד ביקש מהרבנית שתחי' למזוג כוס מים צוננים. רק אחרי שראה ששתיתי ואני נינוח, החל במבחן.

וזו כל מהותו של ר' מוישה. א'מענטש!

למרות שתפקידו היה ראש הישיבה, מסר ר' משה שיחות מוסר רבות. השיחות היו בענייני חיזוק בישיבה, חיזוק בתורה, וכמובן… בין אדם לחברו. לא היה יכול להיות שמוע'ס אחד בלי נושא של הארת פנים לחבר, עידוד וגמילות חסדים.

ישיבת 'אור אלחנן' תחת הנהגתו היוותה בית ומשפחה לכל בחור. דומני שזו אחת הישיבות היחידות (אם לא היחידה) שבה בחורים רבים נשארים גם ב'בין הזמנים' ובחגים ללון בישיבה, ללמוד בבית המדרש, ולאכול ב… בית ראש הישיבה.

לא פעם הרגשתי את החיבוק האבהי שלו עם הטפיחה על השכם, עם העידוד, עם התשוקה שלו לראות כל אחד ואחד גדל בדרך הנכונה. לעולם לא אשכח איך שבצהרי אחת השבתות עברתי ליד ביתו (שהיה בתוך הישיבה הקד') והרבנית שתיבלח"א קראה לי בשמי ואמרה לי: "כנס בבקשה לבית לאכול גלידה". הרבנית – שחשה בתדהמתי, הוסיפה ואמרה: "הראש ישיבה סיפר שהשבוע מסרת חבורה טובה, הוא רוצה שתרגיש שהוא שמח בזה".

לתלמידים וידידים רבים היה ר' משה ה'סלבודקער' האחרון. רק מי שראה יכול היה להבין. גם בימי חוליו היה אפשר לראות עליו את ה"מלך ביופיו תחזינה עיניך". גדלות האדם. סלבודקא בתפארתה.

מעולם לא צעק ולא הרים את קולו, ומעולם לא כעס על תלמיד. בגאונותו ניווט כל תלמיד ותלמיד לדרך הסלולה עם גדלות. עם שאיפות. ברוך ובנועם.

אלפי התלמידים שליוו אותו אתמול למנוחת עולמים – הרגישו שהם הולכים אחר מיטתו של רב ושל אב ואם יחדיו. כה גדול הכאב. כה עמוק השבר. מי ייתן לנו תמורתו.